פסק-דין בתיק ע"פ 10967/03

השופט א' ריבלין:

1.        בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי וי' אלון), אשר הרשיע את המשיבה (והמערערת שכנגד) בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(1) לחוק זה. המשיבה נידונה לעשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל. כן, הוטל עליה מאסר על-תנאי של שנה, זאת לתקופה של שלוש שנים, במסגרתה יופעל התנאי אם תעבור בתקופה זו עבירת אלימות שהיא פשע או את אחת העבירות בן הורשעה. בנוסף, נפסלה המשיבה מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של שנתיים מיום שחרורה ממאסר.

2.        המשיבה, אשר אחיה נהרג בעת ששירת כשוטר מג"ב באזור התעשייה ארז, נהגה ברכבה אל האזור הזה, בלוויית חבר של אחיה המנוח. בעת שהותה באזור הסיטה המשיבה את רכבה, בשתי הזדמנויות שונות, לעבר קבוצת פועלים פלשתינאים. בפעם השנייה - פגעה המשיבה באחד הפועלים, אשר נחבל בראשו ונזקק לטיפול רפואי ממושך. תקרית זו לוותה, לאחר מועד הפגיעה, באמירות שונות שבאו מפי המשיבה. כך לדוגמא, כשנאמר לה כי פגעה בפועל פלשתינאי היא הגיבה בתנועות של מעין תפילה ואמרה "הלוואי שימות, הלוואי שימות", וכן "חבל שלא הרגתי עוד ערבי", "בסך הכל הרגתי ערבי, חבל שלא הרגתי עוד".

           בעקבות כך, הוגש כנגד המשיבה כתב-אישום בו יוחסו לה שלוש עבירות של ניסיון לרצח ועבירה של חבלה חמורה. בית-המשפט המחוזי זיכה את המשיבה מן העבירות שעניינן ניסיון לרצח תוך שהוא קובע כי הטיית הרכב, כשלעצמה, אינה מצביעה באופן חד משמעי על כוונת המשיבה להרוג את הפועלים וכי לא ניתן לשלול את האפשרות שהטיית הרכב היתה תוצאה של פזיזות וחוסר אכפתיות, זאת בצירוף עייפות והשפעת האלכוהול שצרכה המשיבה. מאמירות אלה בפסק-הדין ניתן היה לכאורה להסיק כי בית-המשפט המחוזי התייחס לאירוע שבפנינו כאל תאונה לא מכוונת. אלא שגישתו לא היתה אחידה, ובפסק-הדין נכללות גם קביעות אחרות החורגות מן ההנחה שהמדובר היה בנהיגה רשלנית. העובדה שהמשיבה הסיטה את רכבה בשתי הזדמנויות שונות לעבר פועלים פלשתינאים - כך קובע בית-המשפט המחוזי - "יחד עם יחסה של [המשיבה] לאוכלוסיה הערבית, ... [די בה - א' ר'] כדי להצביע על כך [שהמשיבה] לא רק התרשלה בנהיגתה אלא שנהיגתה לוותה במצב נפשי של פזיזות באשר לתוצאות". ואכן, בית-המשפט המחוזי הרשיע את המשיבה - בסופו של יום - בעבירה של חבלה חמורה ובמעשי פזיזות ורשלנות. העובדה שלא נקבע ממצא אחיד בבית-משפט קמא באשר להנחה כי יחס האיבה לפועלים הפלשתינאים עמד ביסוד התנהגותה ונהיגתה של המשיבה, אין בה כדי לשנות מחומרת ההתנהגות.

           המדינה בהודעת הערעור שהגישה, ערערה תחילה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בערעורה על הכרעת הדין, הלינה המדינה על כך שהמשיבה לא הורשעה בעבירות החמורות יותר שיוחסו לה בכתב האישום, ולחילופין, קראה להרשיעה בעבירת כוונה לחבלה חמורה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. באשר לגזר הדין, הלינה המדינה על קולת העונש שהושת על המשיבה וביקשה להחמיר עונש זה באופן משמעותי, זאת נוכח הזלזול הבוטה שגילתה המשיבה בחיי-אדם. קודם לשמיעת הערעור שיגרה המדינה לבית-המשפט הודעה כתובה ובה חזרה בה מן הערעור כנגד הכרעת-הדין. בעת הדיון בערעור היא ביקשה להותיר בעינו את הערעור כנגד קולת העונש.

           המשיבה בערעורה שכנגד, טענה כי שגה בית-המשפט המחוזי עת הרשיע אותה בעבירות האמורות, זאת מבלי שהביא בחשבון החלטתו את העובדה כי עדויות עדי הראיה הושפעו מהתבטאויותיה הקשות במחסום ומהיותה יהודיה. בנוסף, הלינה המשיבה על קביעת בית-המשפט המחוזי, כי היא פעלה במצב נפשי של פזיזות, כאשר לטענתה נהיגה במצב של עייפות מעידה על רשלנות בלבד.

3.        בערעור המשיבה אין ממש. בית המשפט המחוזי התייחס במפורש לטענת המשיבה לעניין הטייתם הלכאורית של העדויות וכן הביא בחשבון החלטתו את עייפותה ושכרותה של המשיבה עת התייחס ליסוד הנפשי. דין הערעור שכנגד, איפוא, להידחות. אכן, משחזרה בה המדינה מערעורה שלה - כנגד הכרעת-הדין - עומדת זו בתוקפה, אלא שצודקת המדינה באומרה כי העונש שנגזר על המשיבה מצדיק, גם היום, התערבות בו, נוכח הזלזול הבוטה שגילתה המשיבה בחיי-אדם.

           אכן, כלל הוא שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין מקום בו מתקבל ערעור המופנה כנגד קולת העונש. לכך מתווספת העובדה כי המשיבה - כפי שפורט בגזר הדין - הינה גרושה ואם לשתי קטינות וכי חוותה טרגדיה משפחתית ממשית, כאמור. ואף חשוב מכך, המשיבה ריצתה בינתיים את עונשה במלואו ושוחררה לביתה כבר לפני כשבעה חודשים. ברגיל, בנסיבות שכאלה לא היינו נוטים להתערב בעונש ולהחמיר בדין בדרך של הוראה על החזרת המשיבה לבין כותלי בית-האסורים. אולם, בשל הנסיבות החמורות במיוחד של המקרה ומחמת התוצאה הקשה - גרימת חבלה חמורה לאדם, זהו המקרה החריג שבו יש לנהוג כך. חברה מתוקנת אינה יכולה להכיר באלימות מסוג זה כנורמת התנהגות שיש להשלים עימה או להקל עימה ראש. הותרת העונש הקל יחסית שהוטל על המשיבה על כנו, תחטיא את תכלית הענישה.

           לאור זאת, הייתי מציע להחמיר בעונשה של המשיבה ולהעמידו על מאסר לריצוי בפועל למשך שנתיים ימים, וזאת תחת העונש שנגזר עליה. ימי המעצר והמאסר בתיק זה ינוכו מתקופת המאסר.

                                                                                                ש ו פ ט

השופט א' א' לוי:

           מחמת חומרתם המופלגת של האירועים בגינם הורשעה המערערת, אני מצרף את דעתי לדעתו של חברי השופט א' ריבלין.

                                                                                                ש ו פ ט

השופט י' עדיאל:

           אני מסכים.

                                                                                ש ו פ ט

         הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.

         ניתן היום, ט"ו באלול תשס"ד (1.9.04).

ש ו פ ט                                      ש ו פ ט                              ש ו פ ט